תנ"ך על הפרק - בראשית לב - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית לב

32 / 929
היום

הפרק

יעקב מתכונן למפגש עם עשו, יעקב והמלאך

וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחר כך אמר וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו. והרצון בזה כי ראוי היה לבן אחר שנראה אליו מלאך בחלום בשביל כבוד יעקב וראה יושר לבבו וטענותיו וכולם צודקות שיכיר האמת ויודה באלהי אמן. אחר שזכה להתדבק ביעקב. וכל זרעו זרע הקדש היה מבנותיו. ולא הועיל לו קסמיו. לכן אמר שלא היה כן אלא ששב לרשעו ולמדרגתו הראשונה בל למד צדק. וזהו וישב לבן למקומו. וכן רמז שישב למקומו שנתבצר לו בגיהנם. ע"ד שאמרו ברעי איוב איש איש ממקומו. איש מביתו איש מארצו לא כתב. אלא איש ממקומו. שנתבצר להם בגיהנם ובזכות שבאו לגמול חסד לאיוב נמלטו. אבל יעקב הלך לדרכו הראוי לו דרך ה' הנאמר באברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'. וכן רמז וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול השכינה נתפרדה ממנו. כמו שאמרו והשם אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל כל זמן שהוא מחובר לרשע כביכול לא נדבר עמו: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. אלה היה לו לומר. למה אמר זה. ואולי רמז זה על מחנה ישראל שהם י"ב כמנין זה. והרצון בזה לפי שעדיין לא נשלמה השורה שלא נולד בנימין להיותם שבטי יה שנים עשר. באו המלאכים להשלים המספר. ולכן כאשר ראם יעקב אמר מחנה אלהים זה למספר שבטי ישראל. ויקרא שם המקום ההוא מחנים. אחד ממחנה שכינה. ואחד ממחנה ישראל. ויותר נכון שיאמר מחנה אלהים זה על השם שנאמר בו זה אלי ואנוהו. הנה אלהינו זה. ואמר זה לפי שאמר למעלה ויפגעו בו מלאכי אלהים שהם מדת הדין. ולכן אמר לשון פגיעה כמו פגע בו. ואולי היה זה שנכנס בברית עם לבן עובד ע"ז ועבר על לא ישמע על פיך. ויעקב נסתכל בהם בראיית העין ובמראה הנבואה. ואחר העיון והשקפה נפלאה הבין שהי' שם ה' של רחמים דבק בהם. לכן אמר מחנה אלהים זה מחנה קיים של רחמים הוא זה. כאומרו הנה אלהינו זה. וזהו כאשר ראם. כי לא היה לו לומר אלא ויאמר יעקב מחנה אלהים זה. אבל כאשר ראם ונסתכל בהם והשיג השגה זו של ה'. וללבן זה דק ככפור אמר זה. לפי שהוא אמר מלאכי אלהים לשון רבים. וידוע שהמלאכים כולם דבקים בשם ה' ושמו בקרבם. כאמרו הנה אנכי שולח מלאך וגו'. ואמר שם כי שמי בקרבו. וכולם יוצאים משם ה' ולכן הם כולם אחדים בפטרונם כי אפילו ישראל נקראו גוי אחד מצד פטרונם ה' אחד. ולכן יעקב כאשר ראם והסתכל בהם ובאחריתם אמר אע"פ שפגעו בי מלאכי אלהים רבים. כולם אחדות אחד יש להם. וזהו מחנה אלהים זה ולא אמר אלהי. ואם כן איך קרא שם המקום ההוא מחנים ל' רבים. אבל היה זה לפי שיש בהם דין ורחמים מצד אלהים הם דין. מצד זה הם רחמים. כי ז"ה הם רמז לי"ב הוויות לכן אמר מחנים לשון רבים. ואין צורך לזה כי לא אמר ויקרא שמם מחנים. אלא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. כי מצד המקום שנתגשמו בו היו נראים מחנים. אבל הם מחנה אלהים זה. וכל זה השיג יעקב מצד מעלתו ודבקותו בהש"י. ולכן אמרו בזוהר כי כשיצא מבית אביו שהיה יחידי בלא אשה ובנים. אמר ויפגע במקום שהוא פגע והתחנן במקום. אבל עכשיו שהיו לו י"א שבטים והיה שלם בכל. המלאכים התחננו אליו. וזהו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ואל תתמה על זה שהרי כתיב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו וגו' ע"כ. ואולי אמר ויפגעו בו כי מצד שהן פגעו בו לפי שכרת ברית עם לבן. ומצד הרחמים שהתחננו בשבילו והתפללו בעבורו שלא כדרכם לפי שהם דין. ולכן אמר ויאמר יעקב כאשר ראם מתחננים. אמר אין אלו מחנה אלהים מצד הדין. אלא מחנה אלהים זה של רחמים. אחר שהתפללו בעדי. וע"ד זה פרשתי הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. לפי שאראלים הם מלאכי דין ונקמה. ובחרבן הבית צעקו חוץ מדרכם וממנהגם לפי שדרכם לשמוח בדין. אבל עלאכי שלום של רחמים מר יבכיון. וכן בכאן כאשר ראם שהתחננו בעבורו אמר מחנה אלהים זה: וישלח יעקב. כבר אמרו בזוהר כי יעקב היה מחזיק באזני כלב עובר. ומה לו לצרה הזאת לשלוח מלאכים אל עשו אחיו. ותירצו כי יעקב היה יודע שעשו אחיו היה מכבד אביו ביותר. וכל עוד שיצחק קיים לא הי' ירא ממנו. ולכן שלח אליו מלאכים. וכן אמרו שעשה זה לפי שראה מלאכי אלהים סביביו. ובזה היה בוטח בהש"י שיחלצהו. כדכתיב חונה מלאך ה' סביב וגו' והוא הנכון. ואולי יעקב עשה זה בהתחכמות גדולה ע"ד שאמרו רז"ל אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה. ולכן לא רצה יעקב להמתין עד יבא עשו אלא לשלוח לו מלאכים מארץ רחוקה. להודיעו כי בכל מקום שהוא יושב הוא ברשותו. ושהוא יודע שלא יוכל להציל עצמו ממנו בשום זמן ובשום מקום. והיה רוצה להודיעו שהוא בא אליו אחר שאין לו מנוס מפניו. ולכן אמר ארצה שעיר שדה אדם. וכ"ז התחכמות והשתדלות מאתו כדי שלא לסמוך על הנס. ויצו אותם באיזה סדר ידברו עמו. ושיהיו נזהרים בדבריהם לחלוק לו כבוד. כמי שמדבר עם המלך. ואלו השלוחים היו מעבדיו. ואין צריך בפי' המפרשים שהיו בני הנביאים. ועליהם אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים שיצאו לקראתו ומהם שלח. כי עבדיו הרועים לא היו ראוי שיהיו שלוחים ולא ידעו לדבר לפניו. כי זה שקר כי אחר שהיו בני ביתו מגודלים יהיו בדרך המוסר והחכמה. וכ"ש שיש להודות לקבלה שהיו מלאכים ממש. והיו הולכים עם השלוחים להצילם. ולהיות להם לפה. ואמר כה תאמרון לאדוני לעשו לכבדו כאח בכור. כמאמרם ז"ל לרבות אחיך הגדול. ורמז בזה כי הבכורה שמכר לו אינו כלום. ושהוא אדוניו ומשתחוה לו מרחוק כעבד. וכן הברכה שנתן לו אביו הן גביר שמתיו לך לא נתקיימה בו. כי הוא היה עבד ושכיר ללבן. ומשכר פעולתו כ"ב שנה לא היה לו אלא שור וחמור. והוא וכל אשר לו היו מזומנים לעבודתו. וזהו למצא חן בעיניך. וזאת התחכמות גדולה ביעקב. שהיה רומז בדבריו שהיה לו עבד עולם. והיה מודיע לו עם לבן גרתי שהוא אדם רע ובליעל רמאי מכשף והוא ניצל ממנו בחמלת ה' עליו וכן יעשה עמו. וזה על דרך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים להבהילו. ויפה משלו משל בזוהר לאדם שהולך בדרך ושמע שהיה אדם אחד בא בדרך שאין איש נמלט ממנו והלך לקראתו. וכשפגע בו התחיל משתחוה וכו'. ואמר באנו אל אחיך. ואולי דברו עמו והוא לא השיב לשלוחים דבר. ואולי נתחמם לבבו לפי שיודע בו שהוא איש חכם ובעל תחבולות. ואולי שלח אליו להגיד הדברים הממעטים המקטינים ההם לגנוב דעתו ולא האמין לו. ולכן יצא לקראתו. או ידעו דבר זה מאנשיו שראו אותם אורבים בדרך. וזהו וגם הולך לקראתך הוא באנשיו. כי שלחם בכל הדרכים לחפש אחריו. ואולי עשו סדר שני מחנות. האחת שהיה הולך הוא וגבוריו. ואחרת של שאר העם. ולכן ויירא יעקב מאד וייצר לו מעשו וגבוריו כי לבו כלב האריה. ויצר לו ממחנהו. ולכן ויחץ את העם אשר אתו לשתי מחנות. כמחנות עשו מערכה מול מערכה. ואמר אם יבא עשו בגבורתו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר. כנגד מחנהו לפליטה. לפי שאין בקיאין במלחמה כמוהו. ואולי סידר שני מחנות כנגד שני מחנות של מלאכים שפגעו בו דכתיב ויקרא שם המקום ההוא מחנים. ולפי שהוא אמר מחנה אלהים זה. מחנה קיים כנגד י"ב שבטים שנתחברו עמם המלאכים. וזהו ז"ה שכתבתי למעלה. לכן אמר אם יבא עשו אל המחנה האחת של העברים והכהו. המחנה הנשאר של מחנה אלהים זה הם המלאכים עם בניו שהם זה במספר יהיה לפליטה: והתחיל לסדר תפלתו ואמר אלהי אבי אברהם. כלומר החוט המשולש לא במהרה ינתק. וזהו אלהי אבי אברהם. ואמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. וכן ה' האומר אלי והנה אנכי עמך כמו עמהם אני בוטח בו שיושיעני. והטעם בזה קטונתי מכל החסדים כלומרכי ממעוט זה עשני עושני בתחלה כשעברתי במקלי הירדן יחידי בלי כסף ובלי זהב ובלי בנים. והוא עשה עמדי חסדים גדולים. ועתה הייתי לשני מחנות. א"כ ראוי שיצילני מיד אחי. כי אין ראוי למלך הנותן מתנה לעבדו שיחזור ויטלנה ממנו. כמו שאמרה אשת מנוח לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו וגו' וכעת לא השמיענו כזאת. וזהו שרמזו במדרש על פסוק מחלת בת ישמעאל. ג' עונותיהם נמחלים גר שנתגייר והעולה לגדולה ומי שנושא אשה. כי הדין נותן כי אחר שהעלהו האדון לגדולה. אין ראוי שישוב אחור ימינו. וכן אמר יעקב קטונתי כמו שפירשתי. ואולי רמז הצילני נא מיד אחי על מחנה עשו וגבוריו. מיד עשו על מחנה שאר עבדיו. ועכ"ז ירא אנכי אותו כי לבו כלב האריה פן יבא והכני. כאומרו ויירא יעקב מאד ואחר שסידר תפלתו סידר מנחתו. וסדר התפלה. נראה לי שמדברי יעקב ומרע"ה תקנו תפלת עמידה. בדברי יעקב כתיב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אלי. כנגד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שהם הגדול הגבור והנורא. וזה כנגד ג' ראשונות. הצילני נא מיד אחי כנגד האמצעיות שהם שאלת צרכים. ג' אחרונות הם כנגד ואתה אמרת היטב איטיב עמך בברכת הטוב שמך. ושמתי את זרעך כחול הים בברכת שים שלום. בדברי משה כתיב את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ. כנגד ג' ראשונות. אעברה נא ואראה. כנגד אמצעיות של שאלת צרכים. ההר הטוב הזה והלבנון. כנגד ו' אחרונות. רצה כנגד ההר ששם העבודה. וזהו והשב העבודה לדביר ביתך. הטוב הזה כנגד מודים שחותם בה הטוב שמך וכו'. והלבנון כנגד שים שלום. כדכתיב ונתתי שלום בארץ. ואיני רוצה להאריך בזה ואם כי הוא מקום להאריך. ובזוהר אמר שהמתפלל צריך לשאול שאלתו בפירוש. ולכן אמר הצילני נא מיד אחי. ושמא תאמר אח אחר יש לי. מיד עשו. למה כי ירא אנכי אותו: ואמר וילן שם בלילה ההוא. לרמוז שחשב שהשי"ת יראה בעוניו ובצערו כמו שראה בראשונה. דכתיב וילן שם כי בא השמש. כי בא חלומו ברוב עוניו והשיבוהו במראה הסולם לפקח צערו. וכן בכאן כשראה עצמו בצער גדול סידר תפלתו וצערו באופן שחשב שהשם יענהו משמי קדשו. ולכן וילן שם בלילה ההוא. ואולי רמז וילן שם שנתרעם שם על הצלחת אחיו. כמו שפירשתי על פסוק וילן שם כי בא השמש. וכשראה שגם בחלומות לא ענהו. התחיל לסדר מנחתו. ויקח בידו מנחה. ויצו את עבדיו כי יפגשך עשו אחי. וזה לאות כי עבדיו היו ערומים בכל חכמה ומוסר ובדרך ארץ. ואין צורך לומר שהיו המלאכים בני נביאים. כי אחר ששם הדברים בפיהם הם יסדרו המנחה ויעשו מאמרו. וכל זה רמיזה לעתיד. כאמרם בב"ר אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם וכו'. ולזה תמצא שרמז בדבריו כל ד' גליות. וזהו ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי בגלות ראשון. ויאמר למי אתה. מנחה היא שלוחה וגו'. ויצו גם את השני בגלות שני. גם את השלישי בגלות שלישי. גם את כל ההולכים אחרי העדרים בגלות רביעי. כדבר הזה תדברון אל עשו ותאמרון אליו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. ותבקשו רחמים מהשם יתברך שיתן ריוח בין הדבקים. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב גם הוא אחרינו. כי בכח המנחות והארנוניות הם נכנסים אחריהם בהיכלי המלכים. וזהו כי אמר אכפרה פניו במנחה. כמו שאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק יכפה חמה עזה. וזהו ותעבר המנחה על פניו כדרך ויעבור ה' על פניו. כלומר שעבר ה' והעביר על מדת הדין שלו. ויקרא כ' שהוא רחמים לרחם על בניו. והוא לן בלילה ההוא במחנה ערוך כאיש למלחמה לראות אם יבא עשו. או שרמז שלן בלילה ההוא במחנה לראות מה ידבר בו ומה ישיב על תוכחתו. ובראותו שלא דיבר אליו השם ולא ענהו בחלומות. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ויקח את ב' נשיו ואת שתי שפחותיו ואת י"א ילדיו אחרון אחרון חביב. ויעבור את מעבר יבוק. אם הוא שם הנהר איך חזר לומר ויקחם ויעבירם את הנחל. אבל הרמז אצלי שיעקב אבינו הראה עצמו בצער גדול כשראה שלא ענהו השם בחלום או בהקיץ להצילו מרעתו. ולכן לקח נשיו ובניו לפניו להתפלל עליהם. ואמר עשה למען יונקי שדים וגמולי חלב שלא חטאו. ואז בתפלתו דבק מחשבתו למעלה בסוד הקשור. וידוע אצלו מהסולם להכניס תפלתו בשער השמים. וזהו ויעבור את מעבר יבוק. ויעבור בסוד ויעבור אברם בארץ. וכן ויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא שם המפורש של ע"ב היוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שיש בכל פסוק ע"ב אותיות והם עולים רי"ו כמנין ארי"ה שאג. וזהו ויעבור ע"ב רי"ו בסוד שמסרו לו אבותיו ובסוד הסולם. ואז בתפלתו עלה למעלה ועבר כל הרקיעים בכוונתו בכח צירוף של ג' שמות שיש בהם י"ב אותיות. והוא שם של אלישע שהוא אהי"ה יהו"ד אדוני שיש בהם י"ב למספר שבטי בני ישראל ועולה מספרם קי"ב שהוא שם אלהי יעקב. יב"ק. כי ביעקב יש יב"ק רמז שאלו הג' שמות של ג' אבות כלולים בו נשאר משמו ע' שהוא שבעים רמז לשם של ע"ב. ורמז לע' סנהדרין שיצאו ממנו וזהו יעקב וזהו יב"ק שהוא בראשי תיבות יעננו ביום קראנו. ובכח זה השם נכנס יעקב בתפלתו לפי שראה עצמו בצרה. וזהו ויעבור את מעבר יבוק: ולזה תמצא זה השם רמוז באמרו יענך ה' ביום צרה. אשר לפי דעתי זה המזמור נתקן על יעקב כשהיה בצרה זו ועל בניו שהיו בצרת הגלות. וזהו ישגבך שם אלהי יעקב שהוא הנזכר בסוף המזמור של ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. ואמר ישלח עזרך מקדש כי הוא הגיע מחשבתו לבית קדשי הקדשים של מעלה. ומציון יסעדך כי מציון אלהים הופיע והמשיך עזרו. יזכור כל מנחותיך שנתת לעשו דכתיב ותעבור המנחה וכן מנחה לעשו אחיו. ועולתך ידשנה סלה. של עזים מאתים וכי פרות מ' יהא צבור כדשן על המזבח. וכן רמז ועולתך ידשנה סלה על מה שאמר במדרש הנעלם על פסוק היא העולה כל המתגאה סופו ליפול באש. כמו שמצינו בדור המבול שנידונו במעינות רותחים שנאמר בחומו נדעכו ממקומם. סדום דכתיב גאון שבעת לחם. וכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן סנחריב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ואז"ל כמו שני חוטי אש נכנסו בחוטמיהן וכן אדום המרשעת בגובה לבה עתידה ליפול באש שנאמר הנה על אדום תרד. וכתיב ויהיבת ליקידת אשא. וזהו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכן בכאן ועולתך ידשנה סלה כי השם יזכור כל המנחות והמסים שלקחו מישראל בגאוה ובוז בענין שבזה ישרפם באש. וזהו ידשנה סלה. ואז יתן לך כלבבך וגו'. נרננה בישועתך שתושיע ליעקב. לפי שהוא סימן לישועת בניו. וזהו עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו כמו שהושיע ליעקב. יענהו משמי קדשו כמו שהושיע ליעקב בתפלתו שעלתה לשמי קדשו. אלה ברכב ואלה בסוסים כמו שכתוב וד' מאות איש עמו רוכבי סוסים כולם. וכן רמז על אדום וישמעאלים אלה ברכב עם אדום ואלה בסוסים עם ישמעאל. ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר דכתיב אלהי אבי אברהם. המה כרעו. רוכבי הרכב ונפלו רוכבי הסוסים. ואנחנו וגומר ה' הושיעה המלך שהוא מלך המשיח יעננו ביום קראינו בזכות יעקב שיש בו יב"ק שהוא שם אלהי יעקב. וזהו ויעבור את מעבר יב"ק בכח תפלתו. ואחר שסידר תפלתו ועבר מעבר יבוק בכח אלו הג' שמות שעולים למספר יב"ק. ויקחם ויעבירם את הנחל. לרמוז שאחר שהתפלל לנכח נשיו ובניו לכוין בהם לקחם מלפניו והעבירם את הנחל ואת כל אשר לו. ויותר יעקב לבדו לרמוז שהתבודד בתפלתו ובמחשבתו לראות אם יתעורר כח השם עליו או מלאכיו יצוה לו להודיעו איך ינצל מעשו. ומיד ויאבק איש עמו הוא סמאל איש יודע ציד איש שדה היה שלוח מהשם לתת לו סימן שהש"י יצילהו מצרתו: וירא כי לא יכול לו. לרמוז כי כוונתו היתה להפילו בארץ לסימן שיוכל עם בניו. וכשראה אותו חזק ובריא אולם ולא מצא בו עילה ושחיתה. כי היה מסובב מאברהם ויצחק מימינו ומשמאלו. וגופו כברוש רענן שלא מצא בו עון אשר חטא. מלבד כי לפי שלימותו וצדקתו לא היה ראוי לישא שתי אחיות. וזהו ויגע בכף יריכו ובזה ותקע כף ירך יעקב: ויאמר שלחני כי עלה השחר. לפי שסמאל אין ממשלתו אלא בלילה כדרך הגנבים והנואפים. דכתיב ועין נואף שמרה נשף. וכתיב לכו נרוה דודים עד הבוקר. וכתיב אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ולפי שאינו הולך אלא כגנב אמר שלחני כי עלה השחר. והטעם לפי שהוא מדת הדין. ומדת הדין רחוקה מהשם יתברך לפי שהוא רחמים ולא לפניו חנף יבא. ולכן אינו יכול להראות לפני השם לפי שחסד אל כל היום. ואז א"ל לא אשלחך כי אם ברכתני. לא שאל יעקב שיברכהו כי ברכת ה' היא תעשיר. והוא אין בידו לברך. וכ"ש כי היה שונא לו ומבקש רעתו ואיך יברכהו. ואם יברכהו בפיו יברך ובקרבו יקלל. ועוד מי יתן טהור מטמא כמו שאמר בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ואחר שהוא טמא אסור בהנאה. כמו שאמרו ע"ז אסורה בהנאה. והרי הוא אל אחר אל זר הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא טמא הוא מכשול הוא אבן נגף. ועליו נאמר פן תגוף באבן רגלך וא"כ איך היה יעקב רוצה ליהנות ממנו ולקבל ברכתו. ומזה נשמר רש"י ז"ל ואמר כי אם ברכתני תודה לי על הברכות. רצה לפרש שלא שאל ממנו ברכה אלא שא"ל שאחר שהוא שרו של עשו שיודה לו על הברכות שעשו מקנטרו עליהם. ולכן תמצא שלא ברכו אלא ששינה שמו לשון שררה ולא עקבה ורמאות. ולכן כתב הרב ז"ל סופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל והוא יברכך שהברכות מצויות בידו. והנראה בעיני שלא שאל לו ברכה ח"ו אלא ששאל ממנו שיודה איך צדיק מושל ביראת אלהים. ושהוא משועבד לו אחר שהוא ברשותו אינו יכול לילך בלא רשות. כאמרו ויאמר שלחני כי עלה השחר. ואז אמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני. ותתן לי הודאה כעבד לאדוניו לאות שאתה עבד לי. והוא כמו עשו אחי ברכה דסנחריב מלך אשור שלא היה שואל מהם ברכה אלא הכנעה והודאה שהם משועבדים לו. וכן בכאן. וזהו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. בענין שלא יאמרו שהברכות בעקבה ורמאות. ואני מודה כי שרית עם אלהים ועלית עליהם ואני כעבד לך ועם אנשי עשו ולבן. כאן נתן לו סימן שינצל מעשו הרשע. ומה שא"ל ויאמר אליו מה שמך בדרך תימה. כי אחר שראה שלא היה יכול לילך בלא רשותו. תמה ואמר ראיתי אלהים עולים מן הארץ ואיך איפשר כי ילוד אשה ימשול בי. ולכן שאל לו מה שמך שאני רוצה לראות אם אתה אל או אדם. וכשאמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אינך אדם אלא אל. ולכן קרא שמו ישראל אחר ששרה עם אלהים. וכל זה לפי שהיה יודע שהקב"ה יקרא לו שם זה מיד. ועוד שאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל. ולהורות על מעלות יעקב תמצא ששאל למלאך ואמר הגידה נא שמך. כלומר לא תחשוב שיש לך מעלה עלי כי כמו שאתה שאלת מה שמי כן אני שואל לך מה שמך. ואז א"ל למה זה תשאל לשמי מה תועלת יש לך בשאלת השם. אחר שאני נותן לך הודאה ואני נכנע למאמרך. וזהו ויברך אותו שם כמו שפרשתי: ואולי רמז לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. על מה שאז"ל שמלאכי השרת היו מקלסין להקב"ה ואומרים ברוך ה' אל אלהי ישראל קודם שנברא העולם ולא היו יודעים מי הוא. וכשבא אדם הראשון אמרו זהו. אמר להם זה גנב הוא שאכל מן העץ. וכשבא נח אמרו זהו. אמר זה שכור הוא. וכשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם גר הוא ר"ל שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי הוא שאוהב לעשו. כשבא יעקב אמרו זהו שאנו מקלסין להקב"ה בשמו שנאמר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל. ולכך כשראה המלאך כח יעקב וזכותו א"ל מה שמך שיש לך כח כנגד המלאך. וכשאמר לו יעקב. אמר אינו כך כי לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כמו שאנו מקלסין להקב"ה בשמך לומר ברוך ה' אלהי ישראל. וכשיעקב שאל לו הגידה נא שמך. א"ל למה זה תשאל לשמי כי אין לנו שם קבע. ולפי שלא ידע שמו והוא לא הגיד לו. אמר שקרא שם המקום פניאל ע"ש המלאך. לרמוז שהם פני האל הדבקים בו. ורמז ג"כ שזה המלאך היה דין מצד פנים של זעם כמו פני ה' חלקם. וז"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. כלומר נס גדול היה זה לראות אלהים במדת הדין הקשה. ועכ"ז ותנצל נפשי שלא כמנהג העולם. וזה להורות שהשי"ת יציל גופו מעשו הרשע. ולכן אמר ויזרח לו השמש. כי עכשיו היה נעצב אל אחיו ומצטער. ועכשיו שניצל מן המלאך ונתן לו בשורה טובה. אמר שהאיר לו השמש ושמח בלבו והאירו פניו כאור פני מלך חיים אע"פ שהוא צולע על ירכו וכואב ממחלתו. וזהו והוא צולע על ירכו. ולפי שיעקב נצטער על בניו כמו שאמר פן יבא והכני אם על בנים. ועל כן באה אליו הצרה הזאת ויגע בכף יריכו על כן ראוי להם להצטער ג"כ בצרתו. וע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך. והטעם כי נגע בכף ירך יעקב. ואין זה דרך האמת אלא כמו שכתבתי למעלה שכתבו בזוהר כתיב הכא כי נגע. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא וזה הוא שאמרו שם כשראה סמאל כי לא יכול לו לפי שהיה חוט משולש. ויגע בכף יריכו הם יוצאי יריכו נדב ואביהו ודורו של משה. ולכן אמרו שאמר ויאבק איש עמו. ולא אמר ויתחבר או ויתקשר. אלא ויאבק שהוא כמו אבק שאין בו ברכה. כי בעפר יש בו ברכה אבל באבק אין בו ברכה. כמו שאין ברכה בסמאל. ואחר שלא יכול לו נתן עיניו להרע לבניו. וזהו ויגע בכף יריכו. ולכן אמר ויזרח לו השמש ועכ"ז והוא צולע על יריכו שהיה מצטער על בניו שהם נדב ואביהו ועשרה הרוגי מלכות. וכן בכל דור ודור עומד על הצדיקים לכלותם. ולפי שנגע בכף הירך לסימן מה שיעשה בבניו. אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והטעם כי נגע בכף הירך וטמאו. לפי שהוא נקרא טמא כמו שכתבתי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך